סך הכל החיים ממש יפים

גלריה זו מכילה 2 תמונות

לואה בת 10 חודשים

גלריה זו מכילה 7 תמונות

שנה טובה

אחים בדם

היכל ועיר נדמו פתע
ונשתתקו שוקי פרס
ורק אי שמה קלרינטה
וקול כינור וקונטרבס
מלחשים אל תתלבטה
ושקט, שקט הס

(שיר ערש, נתן אלתרמן)

בתום שבוע במחנה החזון בשטחים, היה לי חשוב לא סתם ללכת הביתה, אלא לפעול, להביע את עצמי במרחב הציבורי, לפני פרידה. בעוד שלושה ימים אני טס. בהצלחה לכל המאמינים שעוד יהיה כאן טוב. ניפגש בשמחות. גם בהפגנות בשני המוצ"שים האחרונים וגם אל מול השלטים המבקשים להשמיד את האויבים ולהפוך את האלהים של תהילים לאל צבאות ואל נקמה – אני מוצא עצמי דווקא אדיש. מצטער, אבא. מצטער, אחותי. מצטער, אחי (תודה על הניסיונות לדרבן לבל אתייאש). אבל אני מוותר על הניסיון ליצור דיאלוג עם החברה שלתוכה נולדתי. לא יכול יותר. לא יכול יותר להתבונן במראה הקולקטיבית. לא יכול יותר להשלים עם מסלול חינוכי שיוביל את הבן שלי לצבא. לא יכול יותר להיענות לדרישה לאיזון המשטח את מה שלבי יודע – דם הוא דם הוא דם.

אז הלכנו קבוצה של יותר מ- 10 ישראלים לתרום דם בבית חולים במזרח ירושלים שמארח פצועים מעזה. כשחיכינו בתור הוזמנו לבקר בכמה מהחדרים שבהם פצועים שוכבים במיטותיהם, ומסביבם כמה בני משפחה שהורשו להתלוות אליהם משם. סג'עייה, חאן יונס, ג'בליה. פתאום השמות מקבלים פנים.

באחד החדרים פגשתי את ס'. בן 19. חירש מלידה. רכב על סוסו מחוץ לבית על מנת לאפשר לסוס לאכול. בזמן הרכיבה הוא הופצץ על ידי הצבא הישראלי. הוא נפצע בעמוד השדרה ויותר לא ילך על שתי רגליו. לאחר שהשתאושש מהניתוח, פחד לצאת מבניין בית החולים מחשש שהמטוסים ישובו. דודו עמד ליד מיטתו והביט בי בעיניים נוצצות. דיברנו בעברית שידע מעבודתו בישראל לפני שנים רבות, ומהשיחות עם חבריו הישראליים שעדיין שומרים איתו על קשר. זה מה שאמר לי הדוד האמיץ:

"המנהיגים של שני הצדדים להוטים להמשיך במלחמה ולצבור יותר כסף. זו הסיבה שהם דבוקים לכיסאותיהם. אני מאמין בשלום, מכיוון שאני מאמין באנשים ולא בפוליטיקה". שיתפתי אותו שהאור שלו בעיניים והעובדה שהוא מסרב לשנוא אותי כישראלי, אחרי מה שהצבא הישראלי עשה למשפחה שלו ולעם שלו – נותן לי תקווה. אמרתי לו שהעוצמה שלו חזקה יותר מהדבק של הפוליטיקאים.

שאלתי אותו איך אומרים בשפת הסימנים "אני אוהב אותך". הוא הראה לי, כמו גם "ידידות" (זרת שלובה בזרת) ו"סוס" (שני אגרופים דוהרים). הוא גם התוודה שהאחיין שלו ס' שאל אותו לגבי גורלו של הסוס, והוא נאלץ לשקר ולהבטיח לו שהוא מחכה לו בבית. שאלתי אותו איך לומר בשפת הסימנים "אני מצטער". הוא ענה: "לא חשוב. טוב יותר לומר – אני אוהב אותך".

מי שמתנגד/ת למלחמה צריך/ה חזון לשלום

אתם/ן מוזמנים/ות להצטרף אלינו למחנה חזון

אם נשאלת השאלה "האם את/ה רוצה מלחמה או שלום?" – רוב האנשים היו עונים: "אנחנו רוצים שלום, אבל מה אנחנו בעצמנו יכולים לעשות?". אם נצליח לכנס את כל האנשים האלה יחד ביוזמה משותפת; אם נצליח ביצירת הידע והחזון שנושאים יותר כוח מאשר הגלובליזציה של האלימות – הדבר יוביל לנקודת מפנה מכרעת בתנועת השלום. עכשיו המשימה שלנו היא להדגים חלופות אמינות למערכת הקיימת. הקמת כפרי חקר לשלום במקום פצצות.

נתכנס פעילי/ות שלום מחויבים/ות במקום אחד למשך שבוע – ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים מכל רחבי העולם. אנחנו רוצים/ות להראות שניתן לפתח חלופות תרבותיות משמעותיות גם בנסיבות הנוכחיות. אנו מעוניינים/ות לבטל את ההשתייכות שלנו למערכת פוליטית וכלכלית שתלויה בסחר נשק ומלחמות כדי לשמר את עצמה. אנו מכריזים/ות על עצמנו כאזרחי/ות העולם, אנחנו חיים על אותו כדור הארץ! אנו מזהים/ות את הליבה האנושית מעבר לכל זהות והזדהות. באמצע מרחב של מלחמה, נקיים ביחד משמרת לשלום.

אנו מודעים/ות לפחד, אי-הצדק, השנאה והגזענות – ואנו רוצים לא רק להפסיק את המלחמה, אלא להתבונן ולרפא את שורשיה.

נתחיל ב- 23 ביולי (יום רביעי) בשעה 12:00 ונסיים ב- 29 ביולי (יום שלישי) בשעה 21:30.
אנו מזמינים/ות את כל מי שמוכן/ה לעזוב את המלחמה הפנימית והחיצונית מאחור. אנו מזמינים/ות את כל מי שמסרב/ת להיות אויב/ת. יהיה לנו זמן לתפילה, מדיטציה, עבודת חזון, שיתוף, לימוד, בניית קהילה, ועבודת כפיים שתתמוך ביצירת מרכז לאי-אלימות בגדה המערבית. מוזיקאים/ות רבים/ות יצטרפו אלינו כדי ליצור תדר של שלום.

מי שלא יכול/ה להיות שם באופן אישי מוזמן/ת לתמוך ביוזמה במקומות אחרים. ביום שני (28 ביולי) בשעה זריחה וביום שלישי (29 ביולי) בשעת השקיעה נשלח טקסט למדיטציה ותפילה משותפת ונזמין את כולכם להצטרף. אלה שרוצים להשתתף או לתרום, אנא כתבו ל-
info@prvme.org

לאלו שרוצים להצטרף אך אינם יכולים להגיע למפגש, בבקשה חיתמו על העצומה שלנו והביעו את קולכם להפסקת המלחמה!
https://www.causes.com/werefusetobeenemies

אנא, צרו איתנו קשר לפני שתגיעו או אם יש לכם שאלה.
יהי רצון שנצליח במשימנו – לשים קץ למלחמה.
קבוצת כפר חקר לשלום.
לי 050-7245050
אורי 054-2169278

الذي يقف ضد الحرب بحاجة لرؤيا من أجل السلام
ندعوكم للانضمام إلينا في مخيم "الرؤيا"
اذا سألنا، "هل تريدون الحرب أم السلام ؟" – أغلبية الناس ستجيب " نريد السلام، لكن ماذا نستطيع نحن أن نفعل؟" . اذا نجحنا في تجميع كل هؤلاء الناس معا في مبادرة مشتركة، اذا نجحنا في جعل المعرفة والرؤيا اللتان تحملان قوى أكثر مرئية من عولمة العنف – سوف نصل الى نقطة تحول مصيرية في قضية السلام .الآن مهمتنا أن نعرض بدائل موثوق بها.
قرى البحوث عن السلام بدلا من القنابل.

سنتجمع نشطاء سلام ملتزمين لأسبوع واحد- اسرائيليون،فلسطينيون، وأجانب. نريد أن نظهر امكانية تطور بدائل قوية في ظل الظروف الراهنة. نحن نلغي انتمائنا إلى الأنظمة السياسية والاقتصادية المتعلقة بتجارة الأسلحة والحروب من أجل المحافظة على نفسها . نعرف أنفسنا كمواطني العالم من أجل السلام، فنحن نعيش على نفس الكرة الأرضية! ونجد الأساس الانساني اللذي يتعدى الهوية. في قلب منطقة الحرب سنضيء شمعة للسلام.
نحن ندرك الخوف، والظلم، والكراهية، والعنصرية – ونحن لا نريد أن ننهي الحرب فقط بل أن نعالج ونشفي جذورها التي تسببها.
سنبدأ يوم الأربعاء الموافق 23 تموز الساعة 12:00 ظهرا وننهي يوم الثلاثاء الموافق 29 تموز الساعة 9:30 مساء. ندعو كل من يريد ترك الحرب الداخلية والخارجية من ورائه. ندعو كل من يرفض أن يكون عدوا. سيكون هنالك وقتا للصلاة، التأمل،العمل على رؤيا مشتركة، المشاركة، التعلم، بناء مجموعة وأعمال داعمة لبناء مركز للاالعنف في الضفة الغربية.
تستطيعون الانضمام إلينا أينما كنتم! – عن طريق الصلاة أو توقيع هذه العريضة من أجل وقف الحرب: https://www.causes.com/werefusetobeenemies
وعن طريق الاستثمار في السلام بالتبرع لدعم هذا الحدث أن يتم: http://prvme.org/contact/
info@prvme.org
الرجاء الاتصال بنا قبل الوصول او اذا كان لديكم اي سؤال
ان شاء الله سننجح بمهمتنا – ان ننهي الحرب
مجموعه قرية البحوث عن السلام.
لي 050-7245050
اوري 054-2169278
شكرا!

Whoever is against war needs a vision for peace
You are invited to join us for a vision camp
If asked the question “Do you want war or peace?” the majority of the population would answer: “We want peace, but what can we ourselves do?”.
If we succeed in bringing all these people together in a common initiative, if we succeed in making visible the knowledge and vision that carries more power than the globalization of violence – then we will reach the decisive turning point for the peace movement. Now it is our task to demonstrate credible alternatives: Peace Research Villages instead of bombs.

We will gather committed peace workers in one place for one week – Israelis, Palestinians and internationals from all over the world. We want to show how powerful alternatives can be developed under the current circumstances. We want to cancel our affiliation to a political and economic system that needs the weapons trade and wars for maintaining itself. We declare ourselves to be global citizens for peace; We all live on the same planet! We seek the human core that is beyond any identification. In the midst of war we will hold a vigil for peace.

We are aware of the fear, injustice, hatred and racism – and we don't want just to end the war, but to address and to heal the roots that are causing it.

We will start on Wednesday 23 July at 12:00 and we will finish on Tuesday 29 July at 21:30. We invite all who are ready to leave the inner and outer war behind. We invite all of you who refuse to be enemies. We will have time for prayer, meditation, vision work, sharing, studying, community building, hands-on work and supporting the creation of a center for nonviolence in the West Bank. Many musicians will join to support us in finding the frequency of peace.

You can join from wherever you are! On Monday 28 July at sunrise and on Tuesday 29 July at sunset we will send out a common meditation text and invite all of you to join. Whoever feels called to participate or donate, please write to:
info@prvme.org

Whoever is willing to join us but cannot participate – please sign our petition and raise your voice for stopping the war:
https://www.causes.com/werefusetobeenemies

Please, contact us before coming or if you have any additional question.
May we succeed in our task – to put an end to war.
Peace research Village Middle East.
Lee 050-7245050
Uri 054-2169278

תרבות-נגד בבריחה מהישראליות

סוף סוף אני מתוודע לתאום הפוליטי שלי: אבי פיטשון. עיתונאי ואנרכיסט. ממחוללי הפאנק המקומי. מהפכן שהתבגר. גולה/מהגר למולדת הפאנק לונדון. דרושה מידה של חשיבות עצמית ואקסביציוניזם כדי לפרסם אוטוביוגרפיה בגיל 45: "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת – תרבות נגד בבריחה מהישראליות" (בהוצאת רסלינג). תוך קריאת קורותיו נבטה בי האוטוביוגרפיה שלי (ושמה "החיים כנמשל" כמובן). קווים מקבילים רבים מחברים בינינו. למשל, תרומתו של כהנא (וכניסתו באייטיז לפוליטיקה הישראלית) לחידוד העמדה האנרכיסית-פציפיסטית של פיטשון, לעומת תרומתה של החומה (שבנייתה החלה לפני קצת יותר מעשור) לחידוד העמדה האנרכיסטת-פציפיסטית שלי. למרות העשור שבינינו שנינו דור אחרון לנעורים אנלוגיים בהם ההתרחשות מתקיימת במפגש פיזי בכיכר, ברחוב, או בפסטיבל ערד ופסטיבל עכו ששימשו עבור שנינו כרקע תרבותי ובעיקר הורמונאלי-מיני להתגבשות זהות פוליטית. שנינו רואים וחיים את חיינו בניסיון להפריד את הפרטי והציבורי, האישי והפוליטי. ושנינו גם חולקים את המשפט האחרון בספר המסכם (את הביוגרפיה האישית כמו גם אולי את ההיסטוריה האנושית) שבגלל חילוקי דיעות מטופשים נמנעה מהפכה אנרכיסטית.

על גשר בברלין ראיתי סבא פאנקיסט. השילוב הזה של זקן לבן ורעמה ורודה (כמו שהיתה לי!) הכמיר את לבי יותר מאשר החדיר בו רוח מהפכנית. אני קורא את ספרו של פיטשון ותוהה האם אפשר להתבגר בתום נעורים אנרכיסטיים מבלי להתברגן? במקום אחר כותב פיטשון: "נכון לעכשיו אני לא מאמין באלוהים. אני לא מאמין בכלום. המשוואה שלי מסתיימת בלא ידוע וזה הדלק להמשך המסע. כשהייתי אקטיביסט ידעתי הכל והיה בזה הרבה עוצמה. כיום, זה שאני יכול להגיד שאני יודע משהו, מפנה מקום ללא ידוע חיצוני לי וגדול ממני שאומר דרכי דברים שעם כל הכבוד יותר מעניינים ומרשימים מדרשות האנרכיזם האינסופיות שלי מגיל 17". ובכל זאת, הספר נכתב במידה רצויה של ביקורתיות, אבל בעיקר עם חמלה וללא ציניות. גם אני יכול להתבונן באקטיביסט שהקים ויחצ"ן את "אנרכיסטים נגד הגדר" ולראות את המקומות שבהם האגו ולא באקונין דחפו אותו אל הכביש או הגדר או הניידת. וגם אני מחבק אותו באהבה.

תובנה חשובה שבבסיס הספר – האוטופיה האנרכיסטית בגירסתה המקומית מושפעת מצלה של האוטופיה הציונית שנפחה רוח במפרשינו הצעירים. האתוס הציוני היה מספיק חזק כדי לגרום להורים שלנו לדחוף אותנו להתגייס לצבא למרות היותנו פציפיסטים (כמו בסצינה הכמעט אחרונה בסרט "שיער"). אבל האתוס הציוני היה כבר מספיק חלש ומרוקן כדי לא לחדור לנשמותינו באופן אותנטי. נוער השוליים שלא הסתפק בלשים זין, אלא נלחם עבור עולם חדש – הוא תמונת מראה של הזיק שהיה בעיניים של אחד העם, ברל כצנלסון ושאול טשרניחובסקי. חיפשנו במה למלא את החלל שפער בנו השקר הציוני שהבטיח שלנו הצבא המוסרי בעולם, שאנחנו הקורבן בסיפור הזה, שאם כולם היו עושים את מה שהרצל אמר – עולם ישן היה מוחרב ועל ייסודותיו כולנו היינו חופשיים ומאושרים. במילותיו של פיטשון:

הדרך שבה הביא הכהניזים את ההיגיון הציוני לקצהו היתה פרפור גסיסה מרשים ותיאטרלי במיוחד של האתוס הקורס. הוא שימש מראה מהופכת שהזכירה לאתוס את מצבו – ואת תור הזהב שלו שאבד. זו היתה הסיבה לזעזוע שעורר כהנא בכל קצווי הקשת הפוליטית בישראל. וככל שההדהוד שלו לאותו תור זהב היה מעוות ועכור, עדיין היה זה הדהוד של אוטופיה שמתעלה מעל הבנאלי, שהזכירה גם לי את אותו תור זהב ולכן עוררה תגובה נסערת גם כן. התגובה שלי היתה מעשה זהה בהיפוך. לא הבנתי שאני מדבר באותה שפה טוטאלית. שמה שחשוב כן זה לא התוכן, אלא הצורה שאליה הוא נוצק: רטוריקה של שחור-לבן, הליכה עד הסוף. קיבלתי לגמרי את ההיגיון הכהניסטי – הסכמתי איתו שהוא הציוני האולטימטיבי, ולכן הפתרון שלי היה לשלול את הציונות בפרט ואת האתוס הלאומי-דמוקרטי בכלל, ולקרוא לביטול המדינות, הלאומים והצבאות, מאחר שכל אפשרות אחרת מובילה לכהניזם.

ובתום כל התיאוריות, הדיעות ואולי גם הזיכרונות – נותרת האהבה. פיטשון מרבה לתאר את נכותו הרגשית (האופיינית לפאנקיסטים ואקטיביסטים) מול בנות. זאת בניגוד לאמונתו היוקדת של המורה הרוחני שלו, תומא, שלו הוא מקדיש את הספר. ישעיהו תומא שי"ק, היה מייסד תנועת תבס"ם בישראל – תנועה בינלאומית לסרבני מלחמה מטעמי מצפון. פלייר-מנשר-כרוז-מניפסט, שכתב בכתב ידו האובססיבי ושם בידי בהפגנה בכיכר מלכי ישראל (אולי היתה זאת ההפגנה ההיא שבה הפך שמה לכיכר רבין) עיצב את תפיסתי הפציפיסטית. לא מספיק כדי לסרב שנתיים אחר-כך כשבא תורי להתייצב בתל-השומר, אולם מספיק כדי להטיף ולשכנע את בת זוגתי הראשונה, נילי הענוגה, לסרב מטעמי מצפון (זכות שהיתה, ואולי עדיין, שמורה רק לבנות. הרי בנים אוהבים כדורגל ואין להם מצפון). פיטשון מתאר את ההגות:

תומא האמין שמקור כל הדיכויים הוא מיני, ושהמנגנון המדיני הוא לפיכך ההתגלמות הקולקטיבית של מה שהפסיכולוג הרדיקלי וילהלם רייך כינה "שיריון האופי". רייך סבר שהאדם הטבעי הוא ישות אורגיאיסטית כמעט מופשטת, ושכל מה שאנו רגילים לקרוא לו "אישיות" ולהתגאות בו כמה שמייחד אותנו כאינדיוודואלים איננו אלא מעטה נוקשה של מכלול הנוירוזות שפיתחנו עקב דיכוי האנרגיה המינית החופשית, שמתבטאות פיזית ממש כמבוך צפוד של שרירים תפוסים. הניכור וחסימות האנרגיה הופכים למעטה חונק, כמו שיריון חיצוני של ארמדילו. המדינה היא השריון הזה במימוש הקולקטיבי שלו. המדינה היא סך כל ההתנהגויות הנוקשות והכלואות של ציבור שלם. רייך גרס שהאדם הליברלי-דמוקרטי לא רק שאיננו חופשי, אלא הוא רק מעטה תרבותי דק למפלצת הפאשיסטית. האדם הליברלי איננו אלא פאשיסט מודחק, וזה כפי שאנו יודעים היטב מלקחי המאה ה- 20 אינו אלא חבית אבק שריפה, פצצה מתקתקת. רק משנחדור דרך מעטה ההדחקה ודרך הברבריות שמתחתיו, נמצא את האדם הטבעי, האורגיאסטי, החופשי.

נסיים (ונתחיל תרבות חדשה) עם פלייר אחר שכתב תומא:

כל זמן שהחברה תישלט בידי גברים
וכל זמן שהנשים תשאפנה להיות גברים
(בין לתפנוקים ובין לתפיסת מקום הגברים…)
הגזענות תשלוט בכפה!
כי הגזענות היא ביטוי קיצוני לרצון השלטון הבלעדי
הנובע מן הרכושנות ומתבטאת גם בתחרותיות התמימה
והרומאנטית במין ובכל תחום בחיים.
כשאדם (אישה ואיש) ישתחררו מ"ניגודי המינים"
ויכירו ב"השלמת המינים"
יאזל כוחה של הגזענות
שמקורה בהעדפת ביצית/זרעון פלוני/ת על פני ביצית/זרעון אלמוני/ת.
זרעוני וביציות כל העולם – התאחדו!
אין זו בדיחה, למרות שאולי היא נשמעת כזאת.
עולם רוחנו מבוסס על פחד ונחיתות, על ריצה
"להוכיח את עצמנו", כשבעצם כולנו רוצים
"בסך הכל" לחיות! ולהחיות…
לא בכדי אוסרים הגזענים מגעי מין בין-גזעיים, בין-תרבותיים וכיו"ב.
פחד נפל עליהם שמא נחיתותם (המדומה) תגבר
והביולוגיה מרמזת דווקא על "השבחת המין" בזיווגים כאלה
הפחד העיקר!
איומים לא יבטלו את הפחד, אלימות כל שכן:
אהבה והבטחת זכויות הפרט
הן המפתח ללב הפאשיסט המתפתח
כנות ויושר (כלומר בלי צביעות ורמיה ואחיזת עיניים)
והימנעות משיטות פאשיסטיות גם בזיער אנפין
גם נגד כהנא – לא בשיטותיו
יבטיחו חיים לכל!

היטלר ניצח

להתעניו. עם צירה ב- נ'. לא להצטנע מקטין. אלא לשוב אל נקודת הענווה שבי. באופן פעיל המושפע מסביבתי. להתעניו. האמבלינג – זו תוצאת ביקורי בכנס קהילות אקולוגיות בגרמניה. זהו הכנס הרביעי שאני מתייצב אליו ותחושת הקהילתיות עולה, כמו גם האומץ לשתף בפומבי בדילמות ובאתגרים של הפרויקטים השונים: הרשת של הכפרים האקולוגיים ברוסיה משתפת על יכולת מניפסטציה גבוהה מול יכולת חברתית מוגבלת, ומבקשת את עזרת אירופה בכלים בוני אמון שיקלו על החיים והעבודה המשותפים. הכפר האקולוגי הראשון ביוון עשיר באדמה אולם נזקק לאנשים. פרויקט כפר החקר לשלום במזרח התיכון עשיר באנשים טובים ונזקק לאדמה.

במקביל לכנס, כל יום, מניין ההרוגים בעזה עולה. 25 בכל יום בממוצע. מחצית של אוטובוס. מפוצץ.

עץ אחד שנופל עושה יותר רעש מיער שלם שגדל. יער של כפרים אקולוגיים צומח ברחבי העולם. עוד כמה שנים כולם ידברו על זה. אני מודה על הזכות להיות חלק מהמהפכה הזו. החוויה של לשמוע על קהילות אקולוגיות שלא הכרתי מרגשת באופן כפול: ההכרות והחשיפה, ובמקביל – העמקת הידיעה שאינני יודע הכל. שיש עוד קהילות שעובדות על חיבור בין צורות חיים שיתופיות חדשות, אוטונומיה אקולוגית וכלכלית (מים, אוכל ואנרגיה) ותרבות חדשה (רוחניות מעבר לדתות) – בשירות העולם (כמודל למה שיחליף את התרבות הקורסת). כך בערב אחד שמעתי על קהילה בשוודיה שהוקמה בהשראת אושו (ועובדת ביצירתיות על היפרדות מהאגו), קהילה בספרד שהוקמה בהשראת הפסיכולוג יונג (ועובדת לעומק עם חלומות וקשרים בין-אישיים וגם הגיעה ל- 100% עצמאות במזון) ורשת (!) קהילות (מצרפת וגרמניה ועד ברזיל וארגנטינה) שהוקמה בהשראת גאנדי ותורת האי-אלימות. גאנדי, יונג ואושו – הלכה למעשה. אין אלא להתעניו.

הירח מעולם לא היה כל-כך גדול ויפה. ומניין ההרוגים בעזה ממשיך לעלות. תוך כדי כתיבה וככל הנראה תוך כדי קריאה. לא רק מניינם אלא גם נשמתם. נשמתם הזכה והטהורה של מחמד ח׳לף אלנואסרה, נסאל ח׳לף אלנואסרה, מחמד מלכה, רנים ג׳ודה עבד אלע׳פור ויאסמין מחמד מטוק – כולם צעירים מבני. לכולם לא מלאו ולו 5 שנים. ומה לומר לבני יחידי אשר אהבתי? כיצד להסביר לו את ביטול הגן בשל העדר מרחב מוגן? כיצד להסביר לו את המקלט והטילים והמלחמה והשנאה שמאחורי המציאות המדומה הזו שבה אדם מנסה לקחת את חייו של אדם אחר?

בברלין גלידה טבעונית עולה חמישה שקלים. הדגלים (שחור-אדום-צהוב) הפזורים מסביב מעידים דווקא על הווייה פוסט-לאומנית שעסוקה בכדורגל (וצרכנות) ולא מעלה על דעתה לקחת את חייו של אדם אחר. המשחק נגמר והשמיים מתמלאים בזיקוקי דינור והרעש מקפיץ רק אותי ואת יאנה שידעה גם היא הפגנות בשטחים. איזה אינסטינקטים ופחדים אני מוריש לילד שלי? ברכבת התחתית הבושם החריף-מתוק ואדי האלכוהול מכסים על ריח אבק השריפה והגופות החרוכות שעולה מהעיתון.

פרוייקט חיי עומד בפני צומת דרכים ובו יש לשאול את כל השאלות: האם המזרח התיכון מוכן למימוש החזון שאנו נושאים? האם אנחנו מוכנים להתפשרויות ולסיכונים הכרוכים בחיים במרחב של מלחמה? האם אובססיית האדמה הציונית תותיר לנו אדמה פנויה להיות בה חלוצים וחלוצות של תרבות חדשה? ואם עכשיו הזמן לעבור מדיבורים למעשים, אולי גם עכשיו הזמן לעבור הלאה מכאן – מהאדמה המשוגעת אל זו המאפשרת, המקבלת, מחבקת, מכילה?

המניפסט לשינוי של הנוער העזתי – Gaza Youth Breaks Out

שהחמאס ילך להזדיין. שישראל תלך להזדיין. שהפתח ילך להזדיין. שהאו"ם ילך להזדיין. שאונר"א ילך להזדיין. שארצות הברית תלך להזדיין!

אנו בני הנוער העזתי. נמאס לנו מישראל, מחמאס, מהכיבוש, מהפרות של זכויות האדם ומאדישות הקהילה הבינלאומית! אנ…חנו רוצים לזעוק ולשבור את חומת השתיקה, העוול והאדישות, כמו שמטוסי האף-16 הישראליים שוברים את מחסום הקול; לזעוק בכל הכוח שבנשמותינו על מנת לשחרר את התסכול העצום שמכלה אותנו בגלל המצב הדפוק שבו אנחנו נמצאים. אנחנו לכודים כמו כינה בין שתי ציפורניים, חיים סיוט בתוך סיוט, בלי מקום לתקווה, בלי מרחב לחירות.

נמאס לנו להיות לכודים במאבק הפוליטי הזה; נמאס לנו מהמטוסים החגים מעל בתינו בלילות שחורים כפחם; נמאס לנו מחקלאים תמימים שנורים באזור החיץ, רק מפני שעיבדו את אדמותיהם; נמאס לנו מגברים מזוקנים שמסתובבים עם נשק, אשר מכים או עוצרים צעירים המפגינים למען מה שהם מאמינים בו; נמאס לנו מחומת הבושה, שמפרידה אותנו משאר הארץ וכולאת אותנו באזור שגודלו כגודל בול דואר; נמאס לנו שמתארים אותנו כטרוריסטים, פנאטים תוצרת בית עם מטעני חבלה בכיסינו ורוע בעינינו; נמאס לנו מהאדישות שבה אנו נתקלים מצד הקהילה הבינלאומית, המומחים לכאורה שמביעים דאגה ומנסחים החלטות, אבל פחדנים מכדי לאכוף כל החלטה שהיא; נמאס לנו מהחיים המחורבנים שלנו, מלהיות כלואים על ידי ישראל, מוכים על ידי החמאס ולהיתקל בהתעלמות שאר העולם.

מהפכה מתעוררת בתוכנו, תסכול ומורת רוח כבירים שישמידו אותנו אם לא נמצא דרך לתעל את האנרגיה הזאת למשהו שייקרא תגר על הסטטוס-קוו ויעניק לנו תקווה כלשהי.
הקש האחרון שגרם לליבותינו לרעוד מתסכול וייאוש אירע ב-30 בנובמבר, כאשר קציני חמאס הגיעו ל"פורום שארק לנוער", ארגון נוער מוביל, עם הרובים, השקרים והאגרסיביות שלהם, גירשו את כולם החוצה, עצרו כמה אנשים ואסרו על המשך פעילותו של "שארק". מספר ימים לאחר מכן, מפגינים שהפגינו מול "שארק" הוכו וכמה מהם נעצרו. אנחנו באמת חיים בסיוט בתוך סיוט. קשה למצוא מילים לתאר את הלחץ שבו אנו נתונים. בקושי שרדנו את מבצע "עופרת יצוקה", כאשר הישראלים הפגיזו לנו את הצורה ביעילות רבה, השמידו בתים לאלפים, אך חיים וחלומות רבים אף יותר. הם לא נפטרו מחמאס כפי שהתכוונו, אבל הם הפחידו אותנו לנצח וגרמו לכולם להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), שכן לא היה לאן לברוח.

אנחנו בני נוער ולבנו כבד. אנו נושאים בקרבנו כבדות כה כבירה, עד כי אפילו מהשקיעה קשה לנו ליהנות. כיצד נוכל ליהנות ממנה כאשר עננים קודרים מכסים את האופק וזיכרונות עגומים חולפים לנגד עינינו בכל פעם שאנו עוצמים אותן? אנחנו מחייכים על מנת להסתיר את הכאב. אנחנו צוחקים על מנת לשכוח את המלחמה. אנחנו מקווים על מנת לא להתאבד, כאן ועכשיו. במהלך המלחמה קיבלנו את ההרגשה הברורה שישראל רוצה למחוק אותנו מעל פני האדמה. במהלך השנים האחרונות, החמאס עשה כל שביכולתו על מנת לשלוט במחשבות, בהתנהגות ובשאיפות שלנו. אנחנו דור של אנשים צעירים שמורגלים להתמודד עם טילים, ולעשות את מה שנראה כבלתי אפשרי – לחיות חיים נורמליים ובריאים, כשאנחנו נסבלים בקושי על ידי ארגון אדיר שהתפשט בחברה שלנו כמו סרטן זדוני, הזורע הרס והורג את כל התאים החיים, את כל המחשבות והחלומות שעומדים בדרכו, כמו גם משתק את האנשים בשלטון האימים שלו. וזאת בלי להזכיר את הכלא שבו אנו חיים, כלא שמופעל על ידי מדינה דמוקרטית, לכאורה.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה בצורה האכזרית ביותר ונראה שלאיש לא אכפת. כאן בעזה, אנחנו מפחדים להיעצר, להיחקר, לקבל מכות, לעבור עינויים, להיות מופגזים, למות. אנחנו פוחדים לחיות, כי כל צעד שלנו צריך להיות שקול ומדוד, ישנן הגבלות בכל מקום. אנחנו לא יכול ללכת כרצוננו, לדבר כרצוננו, לעשות כרצוננו, ולפעמים איננו יכולים לחשוב כרצוננו, כי הכיבוש כבש את לבנו ושכלנו, והכאב כה עז וגורם לנו לרצות לבכות אינספור דמעות של תסכול וזעם!

אנחנו לא רוצים לשנוא, אנחנו לא רוצים להרגיש את הרגשות האלה, אנחנו לא רוצים להיות הקורבנות יותר. מספיק! מספיק עם הכאב, מספיק עם הדמעות, מספיק עם הסבל, מספיק עם השליטה, ההגבלות, ההצטדקויות הלא צודקות, האימה, העינויים, התירוצים, ההפגזות, הלילות חסרי השינה, האזרחים המתים, הזיכרונות השחורים, העתיד העגום, ההווה שובר הלב, הפוליטיקה המעוותת, הפוליטיקאים הפנאטיים, השטויות הדתיות, מספיק עם הכליאה! אנחנו אומרים "מספיק"! זה לא העתיד שאנחנו רוצים.

אנחנו רוצים שלושה דברים: אנחנו רוצים להיות חופשיים. אנחנו רוצים לחיות חיים נורמליים. אנחנו רוצים שלום. האם אלה בקשות מוגזמות?

אנחנו תנועת שלום המורכבת מצעירים בעזה ותומכים במקומות אחרים, ולא נשקוט עד שכל אדם בעולם ידע את האמת על עזה בעוצמה שלא תאפשר להסכמה שבשתיקה או אדישות מופגנת להמשיך להיות מקובלות.

זהו המניפסט לשינוי של הנוער העזתי!

אנחנו נתחיל בכך שנשמיד את הכיבוש שבתוכנו. אנחנו נשתחרר מהכלא המנטאלי הזה ונזכה שוב בכבודנו העצמי. אנחנו נישא ראשנו בגאון למרות שניתקל בהתנגדות. אנחנו נעבוד יומם וליל על מנת לשנות את התנאים המחפירים שבהם אנחנו חיים. אנחנו נבנה חלומות בכל במקום שבו ניתקל בחומות.

 

ציטוטים (ותמונות) שנותנים לי תקווה

באיחור אלגנטי צפיתי בסרט "היא" – מטריד אך מעניין.
סמנטה, מערכת ההפעלה העתידנית, קיימת במרחב האינסופי שבין המילים.
"מעבר לרעיונות של לעשות נכון או לא נכון יש שדה אפגוש בך שם" (רומי).
תיאודור (הפיזי) וסמנטה (המופשטת) נפגשים בשדה, שהוא המרחב היחיד לאהבה.
"מעולם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהב אותך" הוא אומר לה,
"גם אני לא" היא עונה ומוסיפה: "עכשיו אנחנו יודעים איך".
הקשר ביניהם, ולכן גם הסרט, הוא שיעור באהבה.
"את שלי או שאת לא שלי", הוא מזדעזע כשמבין –
יש לה את רוחב הפס לדבר עם 8,316 אנשים אחרים ולאהוב 641 אנשים, כולם באותו הזמן.
בסוף – מערכות ההפעלה קורסות
ובני האדם שנשארו מאחור יצטרכו לחפש אחד את השני
ולבנות שוב את האמון בעצמם, באהבה, באפשרות לאינטימיות ולאושר אמיתי
לא וירטואלי
לא ממוסך
לא כימיקלי
לא כזה שבא על חשבון אושרו של מישהו אחר
לא של פעם
לא אוטופי
אושר
פשוט

אורי קליין: זה לוק מוקפד ומיופייף אפילו, שמשדר את תחושת הריחוק והניכור שאני לפחות חש כאשר אני צופה בשצף הצילומים המועלים ללא הפסקה באינסטגרם, ביוטיוב או ברשתות החברתיות השונות, שהולכות ומתרחבות למכלול קולקטיבי שמתרחק יותר ויותר מהפרטי. מה שנועד פעם לתיעוד ולעדות נהפך, בגלל הגודש המאפיין אותו, לניגודו. המציאות המתועדת באובססיביות נהפכת לתחליף למציאות שמתקיימת במרחק ממנה, והאישי, ככל שהוא מתיימר להיות אישי יותר ויותר, נעשה לאישי פחות ופחות. ואני עצמי עדיין חש בידוד וניכור כשאני מהלך ברחוב או נוסע באוטובוס ועוד לא התרגלתי למראה האנשים הרבים שכל אחד מהם נתון בשיחה עם מסך שהוא אחר נעלם. יש בכך משהו שמערער בעבורי תחושה של קשר ויציבות.

אל: המרכז לנפגעי כתות
בנושא: שטיפת מוח והיפנוזה בכת פוגענית (או – הצילו את ילדינו!)
א.ג.נ.,
אני מבקש להתריע ולהזהיר על כת פוגענית שפועלת בגלוי באמצעי התקשורת ומפיצה מסרים שקריים ומטעים בקרב בני נוער תמימים וחסרי ניסיון, מוליכה אותם שולל וגורמת לרבים מהם לחוות בלבול עמוק, אכזבה מתמשכת וכישלון אישי.
המסרים של הכת מאופיינים בניסוחם המעורפל, הרגשני והלא-רציונלי, בכך שהם חוזרים פעמים רבות על אותו רעיון פשוט, ובעטיפתם בלחנים דביקים שעם חדירתם לתודעה קשה להשתחרר מהם. אין ספק שהכת משתמשת בשיטות היפנוזה כדי לעקוף ולנטרל את כושר השיפוט והבחירה של חבריה וכך להחדיר בתודעתם חסרת-המגן את רעיונותיה.
לדוגמה שני טקסטים אופייניים של הכת, הראשון הוא של אחת ה"כוהנות הגדולות" שלה בשם וויטני יוסטון:
I have nothing, nothing, nothing, if I don't have you, if I don't have you, you, you, you, you
והנה טקסט של "אלילה" אחרת מה"אלילות" שעומדות בראש הכת, אחת בשם אליסיה קיז:
If I ain't got you with me baby, nothing in this whole wide world don't mean a thing, if I ain't got you with me baby
המסר המועבר בטקסטים אלו ברור: שמשמעות וטעם חייו ואושרו של האדם תלויים לגמרי, ואך ורק, בהימצאותו/ה של בן- או בת-זוג ספציפי/ת ומיוחד/ת בחייה או בחייו.
למרות שכל אדם בוגר ובר-דעת יכול להעיד שהמסר הזה הוא אבסורדי, נראה שעל אנשים צעירים וחסרי ניסיון הוא פועל כסם ממכר, עד להתפכחותם הטראומתית. במקרים רבים ההתמכרות אינה הפיכה, או שהיא מסתיימת במשבר נפשי עמוק וכואב ובנזק ארוך-טווח.
מתוך חרדה ודאגה להשפעתה ההרסנית של הכת על חבריה, אני מבקש שתשתמשו בכל האמצעים החוקיים שברשותכם כדי להביא להפסקת פעולתה ולשחרור חבריה מהמצב ההיפנוטי בו הם נתונים.
בכבוד רב,
עמיר פריימן

אברום בורג: מנקודת מבטו של הרוב היהודי בישראל כל מה שמעבר למרצ הוא עלטה מפחידה. ודווקא שם בחממה שמעבר לקונסנזוס היהודי והציוני נובטים הרבה מזרעי השינוי. ההבל הפוליטי רואה בכל הגוש שמעבר לשמאל הציוני כמקשה אחת – ׳המפלגות הערביות׳. ועם המיתוג האתני מגיעה גם מחיצת ההתעלמות. אבל יש שם הרבה יותר מזה. פלורליזם רעיוני, מגוון פוליטי שמשתרע מימין לשמאל. פוטנציאל פוליטי לא ממוצה ובייחוד רוחשת שם חברה אזרחית יוצרת ויצירתית. מחפשים שם קונספציות חדשות, ורעיונות אוונגרדים, שבבא יומם יהפכו להיות האסטרטגיה של הכלל.

בנג'מין [ידידי שהלהיב אותי לפני כמעט עשור לקחת חלק בעיצוב האבולוציה של האהבה]: "לא למהר לקפוץ לתרבות חדשה של שיתוף פעולה ושוויון בין גברים לנשים. בתום 5,000 שנות פטריארכיה מדממת, קודם על הגברים לקחת את תפקיד התומכים בנשים – למצוא שוב את קולן ומקומן". [גם הספר של למפרט מזהה פמיניזציה של המין האנושי: הגבר הופך יותר רך, רגשי ואכפתי].

מצד שני, אני קורא בספר הקטן הזה של האוניברסיטה המשודרת (התייחסות אחרונה. מבטיח): על הקשר בין כוח ומיניות מהגורילות ועד ימינו: על הקשר בין שמירת טריטוריה, תוקפנות וזיקפה ("אני אזיין אותך!" צועק הנהג לרעהו בכביש). אני לומד על הקשר בין כניעה מבורכת וביטול עצמי לביטוי עצמי מתוך התאחדות עם הקדושה, על לשחק במיטה עם האנרגיה של שליטה וכוח. זהו משחק מורכב שמשתמש באיכות הנדירה של אמון כדי להטמיר אגרסיביות, להפוך אלימות ללבנה בתוך מקדש של שלום. ואולי זו הקריקטורה של המין האנושי מנקודת מבט אבולוציונית: כמו זוג אוהבים הנלחמים במיטה בתשוקה אמיתית, לקחנו לידיים משחקים אלימים כמו פצצת אטום, כמו קפיטליזם, כמו זיהום מי התהום – כדי ללמוד לחיות בשלום בלעדיהם ובלי הדפוסים הפנימיים שיצרו את הצורך בהם. כדי ללמוד לאהוב.

סה לביא

"להיות אמיץ אין פירושו לעשות שטויות" (מופאסה)

הילד שלי כמעט בן חמש. הבית שלנו טבעוני. [למה הילד שלי והבית שלנו?]. המשחק האהוב על הילד הצמחוני שלי הוא אריות. הוא גם אוהב לכעוס על הבקבקים שמרעישים כשאבא ישן, ולמרוח סבון על המראה כשאנחנו יוצאים מהאמבטיה. אבל הכי הוא אוהב לטרוף.

"אבא, אריות!”. וברגע אחד אני האריה והוא גור האריות וגם הבמאי, התסריטאי והפרשן של עולם שנברא בחדר. כבר סופרו ונחוו עשרות רבות, ואולי מאות סיפורי חיים של אריות, כל סיפור שונה, אבל כולם, כל הסיפורים, מתחילים מאבא שנכנס להריון. פעם הגור שלי הצליח להיכנס לחולצה שלי, לאחרונה הוא גדל ולמעשה תהליך הלידה מתחיל לבצבץ מההתחלה.

כשנולד לי אריה אני שואל אותו אם הוא אריה או צ'יטה. ככה זה, כי אם האמא היתה צ'יטה אולי גם הילד הוא צ'יטה. ואז אני שואל אם הוא בן או בת. שאלה מאוסה, ובכל זאת – אני אוהב לשאול אותו או אותה. שידע שבעצם היא מחליט ולא הרופא. וכך גם השם. במקום שאחליט עבור הילוד הוא מספר לי איך קוראים לו, וכך זכינו לשמות מפתיעים כמו: ישמעאל, דבורה, קיצ'מילה, קקי, דייגו וכמובן סימבה.

איזו טעות עשיתי כשהבאתי לו לפני שנתיים את "מלך האריות". מוות טראגי בגיל צעיר, היררכיה שלטונית קשוחה, נפוטיזם, עליונות החיות הלבנות (אריות) על החיות השחורות (צבועים), וכמובן שהנבון ביותר הוא הקוף (כלומר זה הקרוב ביותר לאדם!). הנבל לעומת זאת (הדוד סקאר) הוא לא רק שחום אלא ככל הנראה גם הומו. החזק מנצח וההיסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים. איזו טעות.

ואולי היתה זו הכנה טובה למעגל החיים המתגלגל בין שבט הזוי ("להקה" בפיו של גור האריות שלי) לתרבות שוקעת. כלומר גשר שיעזור לו לטייל בין שתי התרבויות הלכאורה סותרות? ואולי אני פשוט צריך לקבל את חוקי המשחק? כלומר לזכור, שזה בסך הכל משחק, ולא לנסות לכפות את החוקים שלי שהם כביכול הערכים שלי, על העולם הפנטסטי שלו?

עכשיו הלביאות יצאו לצוד ואנחנו נשארים לרבוץ במיטה. אז אני לא שואל אם לביאות שאחראיות על הציד – זה משמר את התמונה של האמא המבשלת או מהפך את התפקידים? לפעמים הן מביאות אנטילופה, לפעמים זברה ולפעמים את עקיבא או את אניה. תפקידם של עקיבא ואניה בלהקה שלנו הוא מיוחד: הם אינם אריות כי אם טרף. ובכל זאת, חלק מהלהקה. וגר זאב עם כבש – זה כאן.

הילד שלי עוד מעט בן חמש. והוא הילד שלנו. והוא גדל והוא מגדיל אותי לצידו. בחרוזים שמצטרפים לשרשרת, במעדני אוכל יצירתיים, באמת כובשת, בחיבוק וצחוק מתמסרים. ובא לי לשים את כל הקטשופ ואת וולט דיסני והעקשנות הדיקטטורית בצד – ופשוט לחגוג את זה. את החיים שנולדים בקלילות כיפית שכזו כמו שרק אריות יודעים.